במשנה מסורת סייג לתורה נ"ל לפרש שהיא סייג להמתפרצים מחכמים בעיניהם לעשות ט"ס בכה"ק במקום אשר הלשון דחוק לפניהם לפרשו כפשוטו או שהיא נגד כללי הדקדוק או אם נמצא איזו סתירה ממקום למקום ובפרט בס' ד"ה אשר הוא בעיניהם כעיר פרוצה ושם תורה כולל כל ספרי תנ"ך כמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ט אות י' במ"ק:
קריאה במקור
רש״ש על משנה אבות · פרק 3 · משנה 13
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
שם מעשרות סייג לעושר. עי' פי' הרע"ב אולם לשון סייג מובנו על שמירת הדבר שכבר נמצא לכן נ"ל שכוון למעשה המסופר בש"ר ס"פ ל"א באדם שהיה לו שדה כו' ע"ש:
שם בתוי"ט ד"ה שחוק כו' אלו תנן הסייג כו' לא הוה משמע מיני' אלא כו' מביאין כו'. ואני אומר דגם זה לא הוה משמע לפמש"כ הרע"ב בפ' דלעיל מ"ט על בבא דאיזו היא דרך רעה שיתרחק כו' ע"ש:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna Edition
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 0bb6a040def61719eded3cd3ac098b96e41f59fdb895ea5227c481f798647d34