רבינו יונה על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 7

רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו. זה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו. ולומר שלא ימנע אדם את עצמו ולא את ממונו מחפצי שמים. וזהו שאמר:

שאתה ושלך שלו. שאינך נותן משלך ולא מגופך ולא מממונך (אלא) משל מקום ב"ה שהכל שלו. כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל הקב"ה אלא שיש יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו די צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר צוהו. ויש לשמח הרבה מאשר יכול להנות מן הפקדון (בדיבור) [אמר המעתיק נ"ל להגי' די צרכיו] וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר. משל למלך שנתן לעבדו אלף זוזי ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם. והלא שמח הוא:

וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כ"ט י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. במקום אחר כתיב שם (ד"ה א' כ"ט ט"ז) מידך היא ולך הכל. והוא נאמר לענין הגוף על שהכינו לבנות בית קדשו. וזהו שכתוב ומידך נתנו לך נאמר לענין הממון כמו שאומר בראש הפסוק כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו'. כי בעוד שהאדם שונה אין לו להשיח שיחת חולין כי צריך לעמוד ביראה ובאימה לפני התורה כענין שאמרו (שבת ל:) כל תלמיד ששונה ואין שפתותיו נוטפין מור תכוינה מאחר שהוא משתמש בכתרו של תורה שהוא כתרו של הקב"ה צריך שלא ידבר שיחה בטלה ואם קל ראשו להפסיק ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו והדין נותן: