רבינו יונה על פרקי אבות · פרק 2 · משנה 3

הוו זהירין ברשות. כלומר להתרחק מן המלכות שלסוף מורידין את האדם מנכסיו:

שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. (דבר מלך איננו) [נראה דצ"ל ואיננו דבר שלטון] אך הם לחקור בני אדם ואין חקר (למחשבותיו) [למחשבותיהם] ומי ירד לסוף (דעתו) [דעתם]:

נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדים לו לאדם בשעת דחקו. בהעצר אליהם יד הממון אף כי מחמת הדוחק לא ירחמו על העני עד שיורידוהו מנכסיו וישכחו הראשונות כי הכל חלף עבר. וכך הוא פשט המשנה הזאת ואם הדבר כן הוא מדברת בפגם המלכים. וחלילה חלילה לא יהיה הדבר ולא יקום. ועל ידם מתקיים העולם כלו והם עושין דין ומשפט בארץ ואין איש שיוכל להיות אמתי כמותם שאינן צריכין להחניף הבריות כי אינן מתפחדין ואין דבר מונע אותם מלכת בדרך ישרה. על כן נראה לומר כי המלכים גם אהבתם גם שנאתם לא בידם היא וכאשר המלך צריך אל האיש ומקרב אותו ומראה לו אהבה בשעת הנאתו מאת ה' יצא הדבר ולא מאת המלך וה' זימן לאיש מהנאת המלך. וכי יחטא האיש לה' ואשם ורוצה לדוחקו ומי יכול לעמוד לו ואף כי יחפוץ המלך לעשות לו יקר ואין בידו אך לנקום נקמת ה' ולייסר את אשר יאהב ה' יוכיח. וזהו שנא' (משלי כ"א א') פלגי מים לב מלך ביד ה'. ר"ל כמו הפלג האדם מטהו לכל צד שירצה כן לב המלך ביד ה' להטותו להטיב לאיש אשר הוא חפץ ביקרו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ואמר לב המלך ולא דיבר על שאר אנשים וכן כל הלבבות ביד ה' מפני שאע"פ שחושב מחשבות ובידו יכולת לעשות לפי הנראה לעינים אך האמת אין כח בידו להרע ולא להטיב אף כי אם דבר אלהים חיים: